מחלה נפוצה בתסריטים רבים היא מחלת ה"ראשים המדברים": הדמויות מדברות אחת עם השניה, בדרך כלל בסלון או בבית קפה, וחוץ מזה לא קורה כלום. גם אם נושא השיחה הוא חומר נפץ דרמטי, זה משעמם. זה נכון שרוב מה שנכתוב יהיו…
דיאלוגים נוטים לנפח תסריטים , ולא מהסיבות הנכונות. כשאני מקבלת תסריט שמחזיק מספר לא סביר של עמודים, נגיד – 170 עמודים לפיצ'ר של 90 דקות או 200 עמודים לפרק בן 45-50 דקות בסדרה, או אפילו 25 עמודים לסרט קצר…
דחיות זה לא כיף. שום דבר שאני אכתוב לא באמת ישנה את זה. כתבנו, ירקנו דם, לא ישנו בלילות, חיכינו חודשים בלב הולם לתשובה ופתאום - אגרוף לבטן. אבל, דיכאון, ותחושה קשה של כשלון. וזה בכלל לא משנה אם הגשנו…
יש לכם רעיון נפלא לסרט, מה זה נפלא? אוסקר! אתם מרגישים את הדגדוג הנפלא בבטן, את האדרנלין עולה, מתיישבים מול המחשב או שולפים את פנקס הרעיונות, ומיד המוזה מגיעה, בוזקת את אבקת הקסמים המופלאה שלה והנה זה קורה: דמויות מתעצבות…
מזל טוב! עשיתם לילות כימים, נאבקתם על כל מילה והגיע הרגע להפיץ את היצירה שלכם לעולם. עשיתם רשימה של משרדי הפקה , כתבתם מייל מקדים חגיגי, צרפתם את התסריט ועוד רגע תקישו על הsend בלב הולם ומלא תקווה... תעצרו רגע.…
